שנאת ישראל, שפנים ומשמעויות רבות לה, נבדקת כאן מצד תוכנה והקשריה הרעיוניים. התקופה היא שנות השמונים, תקופה חדשה במצרים, שהיא עת שלום עם ישראל וחידוש הפעילות הרב-מפלגתית במעש ובהתבטאות חופשית רבה יותר. יש בה ניתוק ממצב מובהק של מלחמה, שקשור בו גיוס מכוון של איבה ושחרור מהכתבה דקדקנית של קו אחד בפעילות ובהבעת דיעה. ביטויי האיבה וההתנגדות לישראל בכתובים מצריים הם במצב זה ביטויים ספונטאניים ציבוריים, הבאים מזרמים שונים של הקשת הפוליטית ובתור שכאלה הם נבחנים: האם ההתנגדות היא לישראל המדינה ומדיניותה, לציונות - התנועה הלאומית, או ליהדות, ובאיזו מידה התנגדות זו היא חלק אורגאני מהמסכות הרעיוניות השונות. ניסוחו של מלומד מצרי - הציונות היא גילומו של הגניוס היהיר והעושק של היהדות - מביע בתמציתיות את המשותף בגישות השונות.
רבקה ידלין, עמית-מחקר במכון הרי ס. טרומן למען קידום השלום באוניברסיטה העברית, עוסקת בחקר היבטים תרבותיים, חברתיים ופוליטיים של מצרים בעת הנוכחית. ספרה האחרון הוא 'דיוקן מצרי' בהוצאת מאגנס (תשמ'ו), המציג את הוויות הלאום והחברה בהשתקפותן בפריזמת קיומו של האזרח מן השורה.
יכול לעניין אותך גם
