His words and views
“ליד הכותל אתה חש שבכל זאת לא עדר אנו, כי אם עם”.
במשך רוב חייו לא היה שזר שומר מצוות, אבל בלט בין חבריו המודרניסטים כאדם קרוב למסורת היהודית, לשפת היידיש, לעיירה היהודית ולחיי הקהילה היהודיים. שזר אהב מאוד את “היידישקייט” ואת ההומור היהודי. הוא יצא אפוא נגד שלילת הגולה הקיצונית של חבריו לתנועה ושלל את המאבק בשפת היידיש שהתנהל בארץ-ישראל. שזר הִרבה לכתוב ביידיש, ואף תמך בהקמת מוסד הסתדרותי לטיפוחה של שפה זו.
“החזרת שיווי המשקל וחיבור מחודש של כל חלקי תנועתנו חייבים להפוך למשימה הראשונה והעיקרית מבין המשימות המוטלות על מזכירות ההתאחדות”.
שזר היה פעיל פוליטי נלהב ומסור, אך גם איש שלום החותר לאחדות. הוא העדיף תמיד את דרך ההבנה והגישור במחלוקות החריפות שהתעוררו בתנועת הפועלים והתנועה הציונית על פני חילוקי דעות.
“כמה נחוץ, ובדחיפות ממש, להאיר את הפינות המוזנחות הרבות, הרבות מדי, שההיסטוריה שלנו כה עשירה בהן, לגלות את מה שכאילו נסתר ולהחיות ולרענן את מה שכאילו כבר נגלה”.
בשנות בחרותו היה חקר תולדות העם היהודי לאחד הנושאים הקרובים ביותר לליבו של שזר מבין שלל עיסוקיו הרבים. הוא אימץ את התפיסה של דב בר בורוכוב, שחייבים להכיר את ההיסטוריה לפני שבאים לפעול למען העתיד. אף שאמונתו הציונית הובילה אותו בהמשך לעשייה ציבורית ולא לעולם המחקר, גיבש שזר את תפיסת עולמו מתוך המחקר המדעי, ואימץ גישה מהפכנית כלפי מקומה של הציונות בהיסטוריה היהודית. הוא ראה אותה כפרק המשך ולא כמפנה מהפכני.
“כל נפשי מתקוממת נגד מחשבה זו של עסקנות פרופסיונלית בארץ ישראל”.
שזר היה אינטלקטואל רב-תחומי – היסטוריון, משורר, עורך, מתרגם, עיתונאי והוגה דעות. רוחו הסוערת סירבה להתקבע בגבולותיה הצרים של הגדרה אחת ויחידה.
“דרך זו [האלימות] היא דרך כזב, כי היא מגדלת את הנחש הזה ומשפילה את כבודנו”.
שזר התנגד לאלימות. תפיסתו המוסרית וההומניסטית שללה פעולות נקם ופגיעה בחפים מפשע. גם בימי המאבק על הקמת המדינה תמך במדיניות ההבלגה, וקרא למאבק בדרכים לא אלימות: הפגנות, גיוס דעת קהל בעולם והתיישבות.
“אין אני יודע בכל מסכת הגורמים של הדור האחרון שום גורם אשר כה העשיר את רוח האומה והרים את מעלת תנועת תחייתה – כשירה העברית”.
אהבת השפה העברית והספר העברי עמדה בראש מעייניו של שזר. בתפקידו כעורך המוסף התרבותי של “דבר” הוא קידם את היצירה העברית, סייע ליוצרים וביקש להביא את בשורת הספרות העברית אל העולם. שזר אף פעל לקידום הענקת פרס נובל לסופר עברי. הוא ביקש לקדם את מועמדותו של זלמן שניאור, ולאחר מכן של ש”י עגנון, והוא אכן זכה בפרס.
“ורשה ולובלין ולודז’ יהפכו להיות שדה קטל. הלא אנחנו יכולים להגיע למצב כזה שלא יהיה עוד בשביל מי לבנות את הארץ”.
על רקע עליית האנטישמיות האירופית ראה שזר את הנולד, והתריע מפני הסכנה הרובצת לפתחם של היהודים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה חשש לגורלה של יהדות פולין ותמך בהתגייסות לצבא הבריטי כדי להילחם בגרמניה הנאצית.
עם התקרבות צבאו של רומל לגבולות ארץ-ישראל, הוא הצטרף למחלקה של אנשי רוח ומקצועות חופשיים שהוקמה במסגרת ה”הגנה” ועברה אימונים בלוחמת גרילה. על פי הצעתו של שזר, המחלקה כונתה בדרך לצון “ס.עו.ס” – סופרים, עורכי דין וסנדלרים.
“פתרון של חיי עם ליד עם, ללא התבוללות אחד בשני, ללא ניצול אחד את השני, ללא שלטון אחד על השני”
שזר תמך בתוכנית החלוקה וראה בה פתרון שיאפשר לשני העמים לחיות זה לצד זה. הוא טען שיש לכבד את רצונם הטבעי של ערביי ארץ ישראל להגדרה עצמית ולאומית אך יש להילחם בתוקף בהתנגדותם לציונות.
“הדפס בבקשה, אין מכונת כתיבה? לא חשוב, רשום ביד: כל ילדי ישראל בין גיל ארבע לשמונה עשרה יקבלו חינוך חינם ברמה הגבוהה ביותר”.
כהונתו הקצרה כשר החינוך הראשון של מדינת ישראל עמדה בסימן עיצוב דמותה ואופייה התרבותי והמוסרי של המדינה במציאות של עלייה המונית. שזר יזם את חוק חינוך חובה חינם (שחל על שנת גן אחת ושמונה שנות בית ספר יסודי), תמך בקיום זרמים בחינוך על בסיס ערכי יסוד משותפים, ושאף להקנות חינוך שווה לתלמידים הערבים.
“מעולם לא הייתה בתולדות העם היהודי התבוללות, הן אנוסה והן אוטומטית, במידה כה עצומה כפי שהיא קיימת עתה בברית המועצות – אולם אין אני יודע גם ארץ שנייה, שבה יש רגש יהודי חזק יותר”.
במסעותיו בין קהילות יהודיות בעולם פגש שזר פנים שונות ומגוונות של העם היהודי. בתפקידו בהסתדרות הציונית בשנות ה-50 וה-60 הוא פעל רבות כדי לחזק את פעולות ההסברה, החינוך והתרבות היהודית בקרב הקהילות בתפוצות, והרחיב את רשת בתי הספר היהודיים ואת פעולות התרבות היהודית בתפוצות. שזר אף יזם וביצע מפעל של תרגום והפצה של הספר העברי בחו”ל.
“אתם, היושבים פה, כולכם נכדי הרמב”ם. […] בשום פנים ואופן לא הייתי רוצה שתראו אותי מחוץ ל’נכדות’ זו.”
שזר לא היה קרוב ליהודי ארצות האסלאם ולתרבותם, אך הדגיש את חשיבותה של מלאכת קיבוץ הגלויות תוך שמירה על נכסיה התרבותיים של כל עדה.
“הוא מצא בהם את ‘הקסם שביהודים על אדמת הארץ המגלמים רוחניות יהודית מסוימת. צירוף של האהבה לבית, לעבר וליהדות הרוסית, והחלום על שיקומה היהודי אחרי גאולתה משבי'” .
שזר היה בן למשפחת חסידי חב”ד וחש קִרבה רבה להתלהבות החסידית, לניגונים ולריקודים. הוא פעל רבות להקמת כפר חב”ד, ומצא באנשי הכפר את החוט המקשר בין ערכי היהדות המסורתיים לערכי תנועת העבודה. הוא עמד בקשרים הדוקים וחמים עם אדמו”ר חב”ד רבי מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מלובביץ’. על אף הערצתו הגלויה אליו, לא נמנע מלנהל עימו ויכוחים בנושאים שבמחלוקת.
המסה ״למקום תורה״ מאת זלמן שזר, מתוך הספר ״כוכבי בקר״, התפרסמה בכתב העת השילוח (החדש) עם מבוא מאת יואב שורק.
