עוז טמיר הוא דוקטורנט בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, מלגאי נשיא ורוטנשטרייך, וחבר בקבוצת המחקר ״מיפוי מחדש של אליטות בשלהי העת העתיקה״ הפועלת במרכז מנדל סכוליון. עוז הוא היסטוריון של שלהי העת העתיקה, ותחומי עיסוקו העיקריים הם פרשנות המקרא היהודית והנוצרית, יחסי יהודים ונוצרים בארץ-ישראל, והקשר בין מזרח למערב אגן הים התיכון.

מחקרו המסעיר של מר עוז טמיר – הירונימוס: בין הרבנים, היהודים המתייוונים והיהודים המשיחיים – ממוקם בחקר המימשק התרבותי בין היהדות לנצרות במפנה הדורות שבין העת העתיקה המאוחרת וראשית ימי הביניים. מקורותיו העיקריים הם הקורפוס הפרשני השופע שהותיר הירונימוס, בהשוואה למקורות חז"ל ובמיוחד מקורות יהודיים לא רבניים.

בשלושים שנות חייו האחרונות חי הירונימוס, מעמודי התווך של הכנסייה הלטינית, בבית לחם בפלשתינה. בשנים אלו עמד בקשר עם היהודים שחיו בארץ והעמיק מאד בחקר המקרא בתוך כך רכש ידע מעמיק בשפה העברית ולצידה גם ביוונית. מפעל חייו הנודע ביותר היה תרגום המקרא ללטינית מתוך הנוסח העברי. עוז הלך בעקבות מושא מחקרו ורכש שליטה ביוונית בלטינית ובארמית.

במרכזה של עבודת חייו של הירונימוס עומדת פרשנות המקרא שלו ועמה גם פרשנותו לפרשנות המקרא של היהודים על מופעיה הרבניים והאחרים . כל אלו במפנה הדורות.

הירונימוס היה בחזקת המתבונן מבחוץ עובדה שאפשרה לו לאתגר את התפיסה המקובעת לפיה היהדות של העת העתיקה המאוחרת היתה רק זו הרבנית (להלן: החז"לית). הירונימוס חשף את המיגוון הפרשני בקרב היהודים כמו גם את ריבוי האופנים בהם התייחסו אל מי שלא היו יהודים ואת שפעת הקבוצות בתוכם שנבדלו זו מזו גם בתחום הלשוני והתרבותי.

בשל היעדרם של מקורות  היסטוריים יהודים מתקופה זו , למעט אלו של חז"ל, הפך העושר של חיבורי אבות הנצרות על המקרא לאחד המקורות המרכזיים ללימוד על החברה היהודית בתקופה ההיא. מרביתם, יש לומר, עמדו בזיקה לפרשנות החז"לית. הירונימוס הגדיל עשות והעמיק חקור כדי למצוא כל בדל של פרשנות המקרא. בתוך כך הוא גילה שיפעת מסורות, פרשנויות, אגדות, מיתוסים וגוונים לשוניים. חלק ניכר מהם אינו רבני וחושף גישה למקרא ולפרשנותו, שהיא, באופן מהותי ויסודי, חדשה לגמרי; גישה שהיא היסטורית וגיאוגרפית המדגישה את משמעות העולם החומרי.

בין מקורותיו חומרים יקרי ערך על הקהילות היהודיות ההלניסטיות, שבעצמן לא הותירו דבר בכתובים. סיפורן והשקפותיהן מתגלים בכתבי הירונימוס כפרשנויות עם מאפיינים הלניסטיים שאינם חופפים לפרשנות של הספרות החז"לית. כללו של דבר, הירונימוס הותיר דאטה יוצאת דופן בהיקפה שמאפשרת כתיבת היסטוריוגרפיה רעיונית, חברתית, תרבותית של היהודים בעת העתיקה המאוחרת.

עוז טמיר מבקש לעשות בדיוק זאת. בהמשך לעבודת המאסטר שלו שעסקה בפרשנותו של הירונימוס לספר בראשית, הוא מבקש עתה להרחיב בדוקטורט את היריעה לכלל חיבוריו של הירונימוס, פרשניים והתיאולוגים. זהו מחקר בין תחומי מורכב מאין כמוהו, שמצריך ידע עמוק בהיסטוריה של הדת, במחשבה התיאולוגית הנוצרית והיהודית של העת העתיקה המאוחרת, הכרת תיאוריות על פרשנות המקרא ויכולת קריאה של טקסטים ביוונית, לטינית, עברית וארמית. עוז טמיר הציג בפנינו בהצעתו, באופן מרשים ביותר, את יכולתו לעמוד במשימה גדולה זו.

העבודה מבקשת לשחזר באורח פנורמי את התרבות היהודית והמסורות הפרשניות בתקופה ההיא. אך הוא אינו מסתפק בכך, אלא מבקש למפות ולגלות את השימוש שעשה הירונימוס בפרשנות המקרא בגיוון הרב שמצא בקרב יהודי התקופה. במחקר זה טמון סיכוי גדול לגלות את מערכת הסינון של הספרות החז"לית, כמו גם את אופן עריכתה וצורות הפצתה. עוז הוא הראשון שמבקש לבחון את השפעת הפרשנויות הארץ- ישראליות שאינן חז"ליות על הגותם של הירונימוס, ופרשנים נוצרים נוספים, באזור בעת ההיא. כדי להבין רק מקצת מהמשמעויות של מחקר מקורי ומורכב זה נציין שזהו צוהר להערכה מחודשת של הקשרים התרבותיים והספרותיים בין נוצרים, יהודים ופגאנים,  בתפר שבין העת העתיקה לראשית ימי הביניים, קשרים ששנים רבות הפנמנו כחד מימדיים ולינארים.

צילום: בר שחר