הפרס על שם יובל היימן ז"ל לחוקרים בראשית דרכם מוענק על עבודת דוקטורט פורצת דרך בשפה העברית שעניינה תולדות עם ישראל. בפרס זה זכה השנה ד"ר רון לסרי, על עבודתו, מנורת המאור ליצחק אבוהב ולישראל אלנקאוה: עיון ספרותי בשתי אנתולוגיות לאגדת חז"ל מקסטיליה במאה הי"ד

נימוקי חבר השופטים:

עבודתו של ד"ר רון לסרי עוסקת בשני חיבורים המתמקדים באגדות חז"ל שזמן יצירתם הוא המאה הארבע-עשרה ומקום יצירתם בספרד, והם בעלי שם אחד, 'מנורת המאור'. חוקרים קודמים שדנו בחיבורים, אחד פרי עטו של ר' יצחק אבוהב והשני של ר' ישראל אלנקאוה, סווגו אותם נכונה כספרות מוסר. ואולם לסרי הוא הראשון להציב את שניהם כמושא עיון מעמיק ומקיף. בהחלטה מודעת להתעלם מהשאלה איזה חיבור קדם לחברו ולא להתיר לידיעות המעורפלות על מקומו של המחבר וזמנו להתוות את הדיון, לסרי מאפשר לחיבורים עצמם להשמיע כל אחד את קולו שלו והוא מקשיב לכל אחד מהם קשב רב בסיועם של כלי מחקר ספרותיים, תרבותיים והיסטוריים, מגוונים, משוכללים ומעודכנים. 

מניפת כתבים עשירה פורשֹ לסרי שעה שהוא עורך את הניתוח הספרותי הקפדני והזהיר, ראש וראשונה של ההקדמות לחיבורים, אותם הוא מגדיר כ'פאראטקסט'. בקיאותו במוסכמות האסתטיות ובקונוונציות הספרותיות בחיבורים המתרקמים בספרד, בצפון אפריקה ובאשכנז, בחוגים נוצרים, יהודים ומוסלמים, ובלשונות השונות, מאפשרת לו להבחין בחריגות (במקרה אחד הוא אף נוקט בביטוי 'הפרת נורמה') ובחידושים שמציגים שני החיבורים וכך להעריך נכונה את מטרות המחברים ואת יישומן של אותן מטרות. זאת ועוד, היכרותו של לסרי עם ההתחבטות המתמדת בעולם היהודי בדבר היחס הנכון לשקלא וטריא התלמודית, עם התפתחותן של שיטות הלימוד של אותה שקלא וטריא בחצי האי האיברי, בפרובנס ובאשכנז, עם מפעלי הכינוס ההלכתיים (שתחילתם כבר בתקופת הגאונים) שייתרו את האגדה, וחשוב מכול, עם מעמדתה הרעוע של האגדה אל מול פולמוסים כריסטולוגיים ופילוסופיים ('חומר נפץ תרבותי', 'פצע מדמם', 'מקור מבוכה וסכנה' כלשונו של לסרי) מסייעת לו לזרות אור על ההכרעות הן של אבוהב הן של אלנקאוה. לסרי מלמד ששני המחברים פנו במודע לרובד האגדתי בתלמודים, בהאמינם שהאגדה היא העתידה להנחיל התנהגות והנהגות המבטיחות אורח חיים ראוי, ושניהם אוחזים בדעה שספרות המבטיחה הנאה אסתטית תצעיד את הקוראים לעבר יעדים אתיים דווקא על ידי שרטוטה של תמונה מורכבת המחייבת את הקורא בה להתלבטות ולהכרעה. 

שלוש יבשות, מאות שנות יצירה ועשרות יצירות כלולות בדיונו של לסרי על חיבורי 'מנורת המאור'. ועל רקע אלה, ומתוך הכרה בחשיבות התהפוכות ההיסטוריות שחווים יהודים במאה הי"ד, לסרי חושף את שיקולי המחברים בעת שהם מלקטים את אגדות חז"ל, מצנזרים אותן, מעצבים אותן, מעבדים אותן וטוווים את המסגרות שבתוכן הן משוקעות במטרה להתאימן לשיח עם ההווה הרב תרבותי של זמנם ולגייסן לצרכי החברה שעליה ביקשו להשפיע. דיונו מבאר עד כמה שונים החיבורים זה מזה: אבוהב שיבץ את סיפורי החכמים בגרסתם ובשפתם המקורית, הארמית, בפירוש שנועד להדהד את מציאות הפוליטית הסבוכה והעגומה, תככי החצר של ספרד הנוצרית. אלנקאוה מצדו לא הותיר מקום לרובד המימטי והסתגר בעולם התרבותי של יהודי ספרד. את האגדות שליקט הוא תרגם לעברית וכך פתח את חיבורו גם בפני קהל משכיל פחות. בה בעת, ההתרחקות משפת המקור העניקה לו את החרות לעבד את האגדות ולסדרן באופן שישא חן בעיני ציבור הקוראים והשומעים המשכיל ויענה על הציפיות הספרותיות והאסתטיות של הקהל הזה.

לפנינו אפוא עבודת דוקטור הכוללת למעשה שתי מונוגרפיות מלאות והיא מלאכת מחשבת על שני חיבורים שהם כשלעצמם מלאכת מחשבת. עבודת דוקטור שמאתגרת מתווה מחקרי מוסכם, שפורצת דרך חדשה ומובילה למסקנות מאוששות ומאירות עיניים באשר לחיבורים, למושבם בחיים ולהתקבלותם (ואי התקבלותם) במאות העוקבות. זו עבודה שלמה ומושלמת שבעצם קיומה מבטיחה את הצבתן של שאלות חדשות ומחקר נכון ופורה. חברי ועדת הפרס מצטרפים בזאת למנחי העבודה ולשופטיה שגמרו עליה את ההלל ואשר על כן היא ראויה ביותר לקבל את הפרס ע"ש יובל היימן לחוקר בראשית דרכו.

דבר הזוכה:

כחוקר ספרות והיסטוריה אני בוחן את התקבלות ספרות האגדה של חז"ל בספרד בימי הביניים ובראשית העת החדשה. מחקרי מתמקד באופנים השונים שבהם יהודי ספרד סיפרו מחדש את אגדות החכמים, והתאימו את הקורפוס העתיק למציאות הפוליטית ולמסורת האסתטית של התרבות היהודית־ספרדית בת הזמן.

בעבודת הדוקטורט בחנתי שתי אנתולוגיות שחוברו במאה ה־14 בקסטיליה, שאספו, ערכו ועיבדו את סיפורי חז"ל כדי להגיע לקהלי הקוראים בתרבות היהודית־ספרדית. לשני החיבורים שם זהה – 'מנורת המאור'. האחד חובר על ידי יצחק אבוהב והאחר על ידי ישראל אלנקאוה. בכל חיבור מוצגת אסכולה שונה ומתחרה ביחס לשאלה – כיצד צריך לתווך את סיפורי התלמוד ליהודי תקופתם?

המתודולוגיה הספרותית של המחקר הניבה הבחנות ספרותיות והיסטוריות. יצחק אבוהב הגיש את הסיפורים במתכונתם המקורית, אולם הוא ערך קבצי אגדה רבי משמעות, וליווה אותם בדברי מוסר, שאיפשרו לקוראים לראות בהם השתקפות של המציאות ההיסטורית בת זמנם. לעומתו, אלנקאוה עיבד את הסיפורים העתיקים ותרגמם לעברית, ואף התאים אותם למסורת ולמוסכמות הספרותיות משירת תור הזהב ומספרות הפרוזה המחורזת שרווחו בחצי האי האיברי. כך יצירתו שילבה והטמיעה את הקאנון העתיק במסורת הספרותית המפותחת של יהודי ספרד בימי הביניים.

חשיבות המחקר היא בעיון הפרטני בשני חיבורי מנורת המאור, ובהצבתם כחלק אינטגרלי מתרבות יהודי קסטיליה במאה ה־14. עד כה, שני חיבורי מנורת המאור הובנו כילקוטים משניים לאיסוף אגדות חז"ל, ואילו מחקר זה מיצב מחדש את שתי האנתולוגיות כמקורות ראשוניים עשירים לבחינת ההיסטוריה התרבותית של יהודי ספרד במאה ה־14, שהיו רוב יהודי אירופה בימי הביניים.