שזר

מתוך ביקורת ספרים שהתפרסמה ב-B@r-Ilan עיתון האינטנרט של האוניברסיטה:

חייה ואהבותיה של לאה גולדברג

…חמוטל בר-יוסף מתארת בפרוטרוט את ילדותה של לאה גולברג, מחלת הנפש של אביה, הקשר האינטימי אל אמה וכיצד כל אלה השפיעו על יצירתה, החששות למצבה הנפשי בילדותה, אהבותיה הראשונות בגיל הנערות ועוד. פרק נפרד מייחדת החוקרת לאהבותיה של המשוררת הדגולה בבגרותה לאחר שעלתה כבר לארץ ישראל במחצית הראשונה של שנות השלושים של המאה הקודמת. ב"חצר כינרת" הכירה לאה גולדברג את יוסף אופין, יליד ליטא, שהצטרף לגרעין המייסדים של אפיקים, וב-1938 היה לטייס האזרחי הראשון בארץ-ישראל. היא העריכה מאוד מיטיה קריצ'מן, ממייסדי נצ"ח (נוער צופי חלוצי), ובשלב מסוים גם קיוותה לאהבתו, אך היחסים ביניהם נשארו יחסי ידידות והערכה עמוקים. ההיכרות עם קריצ'מן ואופין הולידה שורה של הרצאות על ספרות בקיבוץ אפיקים ופגישות לאורך שנים בתל אביב ובירושלים.

אופין עורר את אהבתה של לאה גולדברג לאחר שכתב לה על ספר שיריה "טבעות עשן". בסתיו 1935 הזמינה אותו במפגיע לבוא לבקרה בתל אביב:"מתי תבוא לתל-אביב? בוא!". הוא היה מגיע מדי פעם לביקור בדירתה, וגם יוצא אתה לראות הצגות תיאטרון. באותה עת הוא קיים יחסי אהבה ועבר למגורים משותפים עם עבריה שושני, גננת יפהפייה בת 18 שהגיעה לחצר כינרת. לאחר שנים אחדות הם נפרדו, וב-1943 אופין מצא בת זוג אחרת בקיבוץ אפיקים ונשא אותה לאישה. לאה גולדברג לא ידעה על כך בתחילה. ב-2 בפברואר 1944 כתבה לו: "אנחנו כל כך מכבדים את הנרמז וכל כך מהלכים על בהונות הרגלים מסביב לעצמנו, שאין לנו עוז לעשות בפשטות את הדברים הפשוטים ביותר". הוא הבהיר לה שהיא מצפה ממנו לבלתי אפשרי, והקשר ביניהם ניתק למשך כחצי שנה והפך אחר כך לידידות.

בתל-אביב הייתה ללאה גולדברג פרשת אהבה עם הצייר והתפאורן אריה נבון. ההיכרות ביניהם החלה מיד לאחר עלייתה, תוך כדי עבודה משותפת ב"דבר לילדים" על הפקת העלילונים (סדרות הקומיקס) הפופולאריות "אורי מורי" (שפרסומה החל בידי אריה נבון לבדו, ונמשך עם הפסקות עד 1940) ו"אורי כדורי" (שהתפרסמה מ-1936 ועד 1967). כנראה ניסתה בתחילה להסתיר את תשוקתה אליו, וחוסר היושר הזה עורר בה בוז עמוק לעצמה. ארבעה חודשים לאחר מכן כתבה ביומנה: "אצלי חוסר סיפוק מיני. כל כך פשוט! אבל כל אדם חוץ מאריה (נבון) מעורר בי בחילה אפילו מרחוק…" לדברי אריה נבון, ערב אחד, לאחר חגיגה ושתייה לשכרה בקפה "כסית" הוא ליווה אותה לביתה ובדרך "נפלנו שתויים על הספסל (…) לא ניסיתי להשלותה שזה רציני, אך היא החליטה שזה רומן חייה… ערב אחד הייתי מוכרח להסביר לה שמצדי אין כל רגש רומנטי כלפיה" ( פרופ בר-יוסף מציינת כי לדברי בנו של נבון, דברים אלה נכתבו אך הושמטו מספרו הביוגרפי של נבון, "בקו ובכתב"). נבון נשא אישה בשנת 1941, ולאה גולדברג המשיכה לקיים איתו ועם משפחתו יחסי ידידות.

דווקא בשנות מלחמת העולם זכתה לאה גולדברג באהבת חייה הגדולה ביותר, המשורר אברהם בן-יצחק (סונה), שהיה מבוגר ממנה ב-28 שנים, אהבה שהולידה רבים משיריה וגם ספר פרוזה המוקדש לו. אברהם בן-יצחק (1950-1883) נולד בפשמישל שבגליציה, התייתם בגיל רך, והתחנך בבית סבו על ידי מורים פרטיים, שהקנו לו השכלה יהודית וכללית רחבה. כאיש צעיר מילא תפקידי הנהגה בתנועה הציונית. הוא הוזמן לארץ ב-1913 להרצות בסמינר על שם דוד ילין, חזר לווינה בעת מלחמת העולם הראשונה, והתיידד שם עם גדולי הספרות האירופאית: הרמן ברוך, אליאס קנטי, את"א הופמנסתאל, ארתור שניצלר, ריכרד בר-הופמן וג'יימס ג'ויס. אחר כך חי בלונדון ובברלין, והתמנה למזכיר ראשי של ההנהלה הציונית בראשותו של חיים וייצמן ולמנהל בית מדרש עברי למורים בווינה. הוא עלה לארץ באוגוסט 1938, לאחר שהתאכזב מפעילותו הציונית, והתגורר בירושלים, אך היה מגיע לבתי הקפה שבהם התאספו אנשי חבורת "יחדיו", וכך, כנראה, הכיר את לאה גולדברג.

לאה גולדברג התפעמה מהתנהגותו המאופקת והאצילית ומצאה בו בן שיח ומורה. "פגישה זו הפכה את חיי על פיהם", כתבה ביומנה. היא העריצה את אהבת השלמות שלו, את גישתו חסרת הפשרות ללשון השיר ואת הוויתור שלו על אפקטים מרשימים. בהשפעתו קראה את כתבי הרמן ברוך, אליאס קנטי וג'יימס ג'ויס, ותרגמה שירים של את"א הופמנסתאל. היא נסחפה באהבה: "הדמות (של בן-יצחק) מאפילה על הכול, מסתירה מפני את הכול", כתבה ביומה. דיוקנו החיצוני של ארין, אהובה של נורה ברומן "והוא האור" (1946), מבוסס, כנראה, על דמותו של אברהם בן-יצחק, מעריכה חמוטל בר-יוסף. הבדלי הגיל ביניהם ובריאותו הרופפת היו לה פחות חשובים מאשר קרבת הרוח. הם היו שותפים בהערצה לשירת רילקה, הופמנסתאל ובלוק. היא ראתה בו את התגלמות הניצחון של הרוח על חיי המעשה.

"ה'מעשה' של חייו היה כוחו הרוחני, שהרוח הפכתהו למעשה", כתבה עליו. בתקופת היכרותה אתו, מציינת בר-יוסף, נעשו שיריה של לאה גולדברג מוארים, "רוחניים" ופילוסופיים-מטאפיזיים, לעתים עד קשיי קריאה, שלא היו אופניים לכתיבתה הקודמת. הוא עזר לה ללמוד איך להאיר את החורבן ואת הכיעור באור הרחמים, ואת המוות – באור החיים. את יחסה אליו תיארה במילים המהדהדות את שירת הקודש היהודית: "אתה אחד (…) בחביוני מרום (…) בגמול וחסד ורחם". היחסים ביניהם נמשכו לסירוגין מקיץ 1939 ועד מותו בשנת 1950. היא העריצה אותו ונמשכה אליו בכוח בלתי נשלט: "הרעל של ס. (סונה) בעצמות (…) אני יודעת, כי בעצם אין האינטלקט שלי מגיע לתבונתו של ס. אבל נחוץ לי אדם כזה לצדי. אדם שמפחדים מפניו במקצת ומכבדים (מילה גמנזיסטית-מעריצים) אותו", כך כתבה בינואר 1941. עשרה ימים לאחר מכן כינתה את הרגש שלה כלפיו רק "משהו הדומה להתאהבות", והסבירה אותו בכך ש"אני יודעת תמיד כי יש גדולים הרבה ממני ונכונה להרכין ראש בפניהם, אם מזדמנת לי הזכות להיות על ידם".

בן-יצחק נפטר ב-29 במאי 1950, ביום הולדתה ה-39 של לאה גולדברג. אחרי מותו המשיכה להתגעגע אליו, לכתוב עליו שירים וגם ספר זכרונות בשם "פגישה עם משורר" (1952). בחייה של לאה גולדברג היו כמה פרשיות אהבה, שאף אחת מהן לא הובילה לחיי נישואין. החוויות הללו הולידו שירי אהבה יפהפיים, שתכונותיהם, כפי שמדגישה חמוטל בר-יוסף, קשורות רק במעט לזהותם הנבדלת של אהוביה. הם משקפים בעיקר את יכולתה לבטא באופן משכנע ומרגש מגוון של רגשות אהבה – ציפייה, אכזבה ותסכול, כעס וקנאה, חרפה, אושר מדהים, חששות וספקות, תשוקה גופנית, כאבי פרדה, ייאוש מהסיכוי למצוא אהבה – רגשות מוכרים לכל אישה וגבר. השירים, מציינת בר-יוסף, משקפים גם את אישיותה וגם את השקפתה של לאה גולדברג- פרי חינוך, קריאה ומחשבה עצמית, על מהות אהבה, על טיבם של יחסים בין גבר לאישה ועל האופן המתאים לתאר אותם בשיר.

לעומת שלונסקי ואלתרמן שכתבו שירי אהבה המתארים את האישה כדמות מיתולוגית סמלית, לאה גולדברג אליבא דחמוטל בר-יוסף כתבה שירי אהבה כפשוטה, החושפים רגשות ותובנות שעוררו בה אהבותיה האישיות. שירים שנכתבו בשנותיה האחרונות של לאה גולדברג מעלים לדעת בר-יוסף את הרושם שהבדידות העמיקה בה תחושה קשה של מוות בחיים. בשירים הללו הבדידות אינה תוצאה של מחסור באהבת גבר. יש לה, לדעת בר-יוסף, סיבות אחרות, ובהן הרגשת ההדחה ממרכז הבמה הספרותית. "היא הייתה מוכנה לעמוד בחיים ללא אהבה, היא לא יכלה לחיות בלי לכתוב".