שזר

התקופה 1908-1920 היא שלב ביניים בתולדות היהדות העות'מנית, בין סוף האבסולוטיזם החאמידי (1876-1909) לערב כינונה של הרפובליקה התורכית (1923). תקופה זו מבשרת התפתחות חדשה, שבאה בעקבות המהפכה השקטה שחוללו 'התורכים הצעירים' ביולי 1908. גם היהודים מסתגלים לשינויים אלה, והם עצמם עוברים תהליך של פוליטיזציה. המרחב הפוליטי הלגטימי היחיד של היהודי העות'מני היה המרחב של קהילתו. אלה שהחזיקו בשלטון הקהילתי שמרו עליו בקנאות, מה גם שעמדה שלטונית נחשבה, ככלל, כגושפנקא למעמד החברתי הגבוה שאליו הגיע הנכבד היהודי. מעצם המבנה שלה לא סבלה המערכת האוליגרכית פלורליזם פוליטי, ומכאן חריפותן של המחלוקות, שחרגו תכופות מעבר למשקלן הממשי של השאלות הנידונות. כהונתו של הרב הראשי הרשמי (חכם באשי) חיים נחום היא חלק מתקופה זו של פוליטיזציה מוגברת בקרב היהדות העות'מנית. הוא היה רב ראשי ופוליטיקאי, וספג את כל האש הציבורי, שכוונה כנגד קבוצת הלחץ שאליה השתייך. התקופה הנידונה מתאפיינת גם בכניסתה של הציונות אל הזירה הקהילתית כקבוצת לחץ העומדת מול הקבוצות האחרות. עם כינונה של הרפובליקה, החלה הציונות לפעול במחתרת. איסטנבול, כמקום מושבה של הרבנות הראשית וכבירת הקיסרות, הייתה הזירה העיקרית של האירועים. ההיסטוריה הפוליטית של קהילה מרכזית זו - במגעיה עם היהדות במחוזות ועם יהדות אירופה ובהתמודדותה עם הלאומיות היהודית - היא עניינו של ספר זה.