בגיל חמש או שש החל ילד יהודי שחי באשכנז (גרמניה או צרפת) של ימי הביניים את חינוכו הפורמלי על ידי נטילת חלק בטקס חניכה מיוחד. השכם בבוקר חג השבועות היה מישהו עוטף אותו במעיל או בטלית ונושאו מביתו את המלמד. את הילד הושיבו על ברכי המלמד, והלה הראה לו לוח ועליו אותיות האלף-בית. אחר מרח המורה דבש על האותיות שעל הלוח וציווה על הילד ללקקו. עתה הובאו עוגות וביצים קשות וקלופות ועליהן פסוקי מקרא נוספים. המורה קרא את המילים שעל העוגות והביצים, והילד חזר על אשר שמע ואחר אכל את העוגות והביצים. אחר כך ביקש המורה מן הילד לדקלם השבעה כנגד פותח, שר השיכחה, שילך הרחק ולא יסתום את ליבו של הנער. בסוף הטקס הוביל המלמד את הילד אל שפת הנחל והסביר לו שהמשך לימודיו בתורה, כמו המים השוצפים בנהר, אין לו סוף.
טקסי ילדות: חניכה ולימוד בחברה היהודית בימי הביניים חוקר את תולדותיו ואת פירושו של טקס ביניימי זה. הוא מדגים כיצד גישה אנתרופולוגית-היסטורית לדברי ימי הטקסים בישראל בימי הביניים עשויה לתרום לכתיבת היסטוריה חדשה של התרבות היהודית בימי הביניים כתרבות ייחודית. על ידי ניתוח טקסים, מחוות, סיפורים ואומנות חזותית נוכל לראות כיצד המסורות היהודיות העתיקות נשתמרו בזיכרון ועוצבו מחדש, לעיתים כחלק מוויכוח עם סמלים נוצריים בני הזמן. בשנים האחרונות ניתן לצפות בהחייאתו של טקס החניכה, שנחוג מייד לאר טקס ה'חלאקה', שבו בגיל שלוש מסופר לראשונה שערו של הילד היהודי. התספורת הראשונה לא היוותה מעולם חלק מטקס החניכה בימי הביניים, אולם לאחרונה צירפו יהודים חרדים בישראל ובברוקלין את שני הטקסים, ויש בכך משום חידוש.
פרופ' איבן (ישראל) מרקוס מופקד על הקתדרה להיסטוריה יהודית על שם פרדיק פ' רוז, והוא פרופסור מן המניין להיסטוריה ולתולדות הדתות באוניברסיטת ייל.
יכול לעניין אותך גם
