משחר ההיסטוריה משמש החמור כבהמת רכיבה וכבהמת משא. בדרך כלל, לא שפר עליו גורלו. בני האדם התעמרו בו, העבידו אותו בפרך, וביזו אותו. בתרבות, לעומת זאת, זכה החמור (וגם האתון והעַיִר) למעמד נכבד ונקשרו בו מסורות רבות ושונות. הוא היה לדמות נפוצה במשלים, בפתגמים ובניבים, באגדות ובמעשיות, באלגוריות, בדימויים ובקלישאות לאין מספר.
הרבה בעלי חיים זכו למעמד סמלי ושימשו כמנגנון השלכה, שבני האדם ביטאו באמצעותו מחשבות ורגשות. ואולם, החמור שונה מרובם, ואולי מכולם. הוא יותר מסמל מסוים. הוא מטפורה-רבתי.
ג'ורדנו ברונו כתב כי אין מָרְאָה טובה יותר להציב מול פני האנושות מהחמור. ואכן, הוא מראה, משום שלא מייחסים לו רק תכונה אופיינית אחת, אלא מכלול גדול ומגוון של תכונות ושל דרכי התנהגות: הוא פשוט ומסתורי, מכוער ויפה, עניו ונהנתן, טיפש וחכם, אכזר וטוב לב, מיטיב ומרושע. במילים אחרות, "חמוריות" מייצגת את התכונות הרבות וגם הקוטביות של "האנושיות" ושל הקיום האנושי.
הספר לוקח את הקורא למסע ארוך בן אלפי שנים עם החמור – ובעקבות החמור – ומוביל למחוזות רבים ושונים, ובהם, הפולמוס הדתי, המיתולוגיה, הספרות היפה, ההגות, הסאטירה, ספרות העם והפולקלור. הוא מלווה ב-130 תמונות המציגות מעט מהרפרטואר העשיר של החמור באמנות, למן העת העתיקה ועד המאה העשרים.
פרופ' יהודה ריינהרץ הוא נשיא קרן מנדל ומופקד על קתדרת קורט לתולדות ישראל בזמן החדש באוניברסיטת ברנדייס.
פרופ' יעקב שביט מופקד על הקתדרה להיסטוריה יהודית מודרנית על שם גזה רוט באוניברסיטת תל-אביב. ספרם האחרון הדרך לסמפטמבר 1939 ראה אור בהוצאת עם עובד/ספריית אפקים ב-2013.
יכול לעניין אותך גם
